אז ה'סיפור.' הוא כזה; אני החתן. כמו רוב החתנים כאן (מבלי חלילה לגרוע ולו בדבר אחד ממה שכולנו עשינו/נתנו/השקענו/הקרבנו בשביל החתונה הזאת), אני פחות הייתי בעניינים בשלב בחירת הוידאו. א. אני סומך על יעלי בעיניים עצומות. ב. אני סומך על יעלי בעיניים עצומות. היא הראתה לי את הקונספט של 'סיפור.'. מאוד המשך אהבתי - אז למה לא? מה כבר יכול להיות? זאת הייתה אחת הבחירות הכי מהירות שלנו. לא, לא רק לי. גם יעלי לא התלבטה בכלל ומיד פנינו ליונתן. חשוב לציין - לאורך כל הדרך ליוו אותנו צוות המפיקים האגדי של 'בלום הפקות', אורי וטל, שהפנו אותנו ל'לוז' בשביל סטילס (סגרנו בפגישה הראשונה ומדובר בסיפור הצלחה מסחרר בפני עצמו) ואלה הפנו אותנו ליונתן. החתונה שלנו הייתה מושלמת. אני מניח שזה נאמר פה כמעט בכל תגובה... אבל הפעם זה החתן כותב וזה כבר יותר נדיר. אבל האמת היא, שאת רובה לא כל כך זכרתי. לא שיכור, נרגש. באופוריה. עד לפני שבוע עוד חוויתי פלאשבקים עוצמתיים של זכרונות מהרחבה , מהצילומים לפני, מקבלת הפנים... אבל מהחופה? בלאק... חושך... כלום... גורנישט... נאדה... נכון, הסטילס כבר כאן ותמיד אפשר להסתכל בתמונה ולחזור לרגע הזה כמעט באופן מושלם... אבל גם תולעת הספרים הגדולה ביותר תסכים שהסרטים של וודי אלן עדיפים על הספרים שלו. זה לא אומר שהוא לא סופר גדול גם כן, אבל יש משהו בסרט שמרגיש קרוב יותר. יותר נחמד להיות זבוב על הקיר מלנסות לשחזר. ואז הסרט הגיע. ואני חששתי שלא כל הקסם שהיה באוויר באותו ערב יקלט מבעד לעדשה. חששתי שהתחושה העוצמתית של "וואו, היום הזה באמת היה מאושר מקצה לקצה" שליוותה אותי במשך חודשים אחר כך... חששתי שגם היא לא תיקלט. אבל זה נקלט. הוא ראה, צילם וערך את כל הקסם הזה לסיפור קצר. יונתן הפך אותנו לכוכבים מבלי שבכלל ששמנו לב שהוא שם. הוא השאיר אותנו עם חיוך מרוח על הפנים ודמעות של אושר נוסטלגי בעיניים במשך שעתיים (ראינו את הסרט 4 פעמים ברציפות בלופ). וזהו... זה ה'סיפור.' שלנו :-)